אחרי כמעט שנתיים של הימנעות מוחלטת מהפורמט, עשיתי את זה שוב: פתחתי מצלמה ומיקרופון מול קהל.
דיברתי שם כמעט בלי לנשום. שיתפתי את הסיפור האישי שלי על ערך עצמי ועל "משולש הזהב של המגנטיות", וזה היה עוצמתי ומרגש במידה שלא דמיינתי.
אבל האמת היא, שהעוצמה הזו לא נולדה על הבמה. היא נולדה בשקט שקדם לה.
במשך תקופה ארוכה בחרתי להימנע מהרצאות. לא רציתי להגיד 'כן' אוטומטי רק כי "חשוב להיות בפרונט", או כדי "שהקהל לא ישכח אותי".
הרי כמה קל ליפול למלכודת ה"להישאר רלוונטית" ולפעול מתוך פחד להיעלם.
אבל הפעם קרה משהו אחר. הרגע שבו אמרתי שוב 'כן', היה הרגע הראשון שבו התרחש תיאום מושלם.
נוצר חיבור מדוייק בין הבחירה לצאת לדרך ולחלוק עם העולם את UniSelf™ , לבין המוכנות הפנימית שלי להכיל את המעמד.
הרגשתי בגוף שאני בשלה לחזור. הגשתי בלב התרגשות של התחלה חדשה, וידעתי בראש שה"חדש" הזה נובע ממני ומבקש את דרכו החוצה.
מהו המקום הזה של UniSelf?
הכוחות העדינים האלה שמחזקים את המגנטיות שלנו – כוונה, קוהרנטיות ודינמיות שפע – פועלים בעוצמה כשאנחנו מבססים את עצמנו במקום פנימי שלם. למקום הזה, שבו אנחנו לא מפוצלים אלא מאוחדים בתוך עצמנו, אני קוראת UniSelf.
במקום הפנימי הזה יש איפשור טבעי להיות, לבחור ולפעול מתוך סמכות פנימית יציבה שאינה מטילה ספק בבחירה. ולא משנה מה הבחירה.
7 הסיפורים שעצרו אותי (והאם הם מוכרים לכם?)
אבל הדרך למקום השלם הזה לא הייתה קו ישר. לקח לי חודשים ארוכים של הבשלה להגיע לשם.
את מרבית המודל כתבתי ותיעדתי זמן רב לפני שהעזתי לדבר עליו. במשך שבעה חודשים הרגשתי בלימה פנימית לדבר את ה"יוניסלף".
למה? כי הראש שלי היה מלא בסיפורים "הגיוניים" ו"מוצדקים" להפליא על למה לא:
מי אני שאגיש לעולם מודל לריפוי עצמי? מעולם לא למדתי טיפול בסימטאות האקדמיה.
אין לי שום תעודה או גושפנקה ממוסד מוכר על הנחיה לריפוי.
למה שיקשיבו לי? יש מיליונים אחרים שאומרים More of the Same.
ומה אם המודל שלי לא חדש במלואו?
ואם "השלולית הטיפולית המקצועית" תבקר אותי ותגיד שלא המצאתי כלום?
ומה אם יש כבר UniSelf במקומות אחרים שטרם נחשפתי אליהם?
ובכלל, קטונתי. אין לי שום רקע טיפולי "רשמי".
לרשימה הזו יש שם מקצועי: תסמונת המתחזה. אותו קול פנימי שלוחש שתיכף יגלו שאנחנו 'זיוף', למרות כל הניסיון וההישגים שלנו.
אם התחושה הזו ש'תיכף יעלו עלי' מוכרת לכם, הקדשתי לה מאמר נפרד בבלוג שמסביר למה זה קורה ואיך משתחררים מזה (לחצו כאן לקריאה על תסמונת המתחזה).
אבל בואו נחזור רגע לשורש של העניין: הערך העצמי.
תראו כמה סיפורים יש לנו על ערך עצמי
אנחנו רגילים לחשוב שערך עצמי הוא משהו שמקבלים מבחוץ. שאם רק אקבל עוד תעודה, עוד מחיאות כפיים, עוד אישור רשמי – הסיפורים האלו בראש יעלמו.
אבל גיליתי משהו בדרך. לא משנה כמה הוכחות נקבל מבחוץ, זה לא העיקר. השורשים הם אלה שמזינים את העץ. כדי לגדל גזע יציב וצמרת לתפארת שמניבה פירות, אין ברירה אחרת. עלינו לרדת עמוק אל תוכנו ולפגוש את מקורות ההזנה הפנימיים.
שום גשם מבחוץ לא יעזור אם השורשים חסומים.
התגלית: כשנגמרות השיחות בראש
במסעות העומק שלי פנימה, הבנתי שערך עצמי הוא לא סקאלה של "גבוה" או "נמוך".
הוא לא משהו ש"מחזקים" או "מחלישים" כמו שריר בחדר כושר.
ערך עצמי הוא מקום הווייתי.
וכשמגיעים אליו – נגמרות השיחות.
פשוט אין יותר דיון בראש.
אין "האם אני מספיק?" ואין "מי אני ש…".
יש פשוט תחושה של להיות, של הינוּת (Beingness).
יש אותך – שמכירה את העוצמות וגם את החולשות שלך, ומקבלת את שתיהן.
אתה יודע מהו ההון הרוחני שלך ומה אתה מביא לשולחן.
ולבסוף, את מחוברת לתשוקה שלך, ונותנת לה לזרום החוצה ללא הפרעה.
במקום הזה, העשייה לא נובעת מתוך רצון להוכיח, אלא מתוך רצון לבטא. וכשהתחושה הפנימית היא של מלאות, הנתינה הופכת להיות הדבר הכי טבעי בעולם.
כשאין לי ספק בערך שלי, אני לא צריכה "לשכנע" אף אחד – אני פשוט מזמינה אנשים לקחת חלק במה שיש לי לתת.
צידה לדרך: איך מתקרבים למקום הזה של ערך עצמי?
התבוננתי על המסלול שעברתי בדרך למקום הזה וזיהיתי כמה פעולות שהקפדתי לעשות, בכל פעם שקלטתי שאני נבלמת מבפנים לצאת החוצה.
אם גם אתם מרגישים לפעמים שה"רעש" בראש מנהל אתכם, הנה הדרך שלי שעשויה לתמוך בדרך שלכם- הזמנה להתבוננות קטנה:
זהו את "הוועדה המקטינה": שימו לב מתי עולה בראש משפט שמתחיל ב"מי אני ש…" או "אין לי מספיק…". במקום להתווכח איתו, רק תייגו אותו: "אה, הנה סיפור על ערך".
זה לא אתם, זה רק סיפור.
כנות רדיקלית: תשאלו את עצמכם – האם המעצור שלי הוא באמת חוסר ידע/תעודה, או שזה פחד להיראות? או כל פחד אחר.
זכרו, פחדים מדוברים גם במילים וגם בתחושה.
נסו לזהות את המילים שמייצגות את הפחד. להכיר אותו.
רקמו מערכת יחסים חדשה עם הפחד: פחד יכול להיות המנהל שמקבל את ההחלטות ויכול להיות היועץ שמתריע על סכנות (אמיתיות או רק נתפשות).
בחרו איזה כוח אתם נותנים לו ואיזה כוח אתם משאירים לעצמכם. רמז: אני בחרתי שהוא יהיה לי ליועץ..
חפשו את ה"יש": במקום לחפש אישור מבחוץ, נסו לזהות רגע אחד ביום שבו הרגשתם בנוח בעור שלכם. רגע שבו העשייה הייתה טבעית וקלה. שהייתם ב – Zone שלכם.. זה התדר של ה-UniSelf שלכם. שם גרה הסמכות הפנימית.
רוצים להעמיק?
הזכרתי כאן את ה-UniSelf כהוויה של ערך עצמי.
בשנים האחרונות זיקקתי מודל שלם שמדבר בדיוק בין היתר על המעבר הזה – מחיפוש אישורים בחוץ לחיבור למקור העוצמה בפנים.
אם מעניין אתכם להכיר את המסגרת הרעיונית שבה הכל מתרחש, אתם מוזמנים לקרוא את מאמר היסוד בבלוג: UniSelf™ – מודל חדש לריפוי מבוסס־קרבה והכללה
