החזיון שבו ראיתי איך המידע נקלט בתוכי
לילה אחד במסע אל מעבר לגבולות התודעה חזיתי בתהליך הקליטה ויצירת המשמעות כפי שהוא קורה בתוכי.
בממד אחד הייתי שם, כמאזינה. בממד אחר הייתי העדה ל 'איך זה קורה'.
משם בעצם הכל נגמר. ושם גם התחילה הסדרה הזו.
שכבנו על מזרנים, פנים אל פנים. הוא דיבר וחלק איתי חוויה שהיתה לו במסע. אני שכבתי מולו, מקשיבה. קשובה. לא אומרת מילה. סופגת את המילים שלו. מחייכת. מכילה את התוכן שלהן.
כשהוא סיים לדבר, עצמתי עיניים ואז ראיתי את זה:
איך המידע זורם אל הבטן שלי, ולא אל המוח כמו שנוטים לחשוב.
איך המידע מתפרק לרישומים ונאסף שם.
רישום ועוד רישום.
רישום אחד בפני עצמו לא בהכרח מוביל להמשך התנועה של עיבוד רישומי המידע.
רק ברגע מסוים, כשמילה כלשהי נאמרת, או הבעה מוקרנת, או תגובה מבחוץ מופיעה –
כל הרישומים שנחו ונאספו בבטן, הופכים לאות מוחשי, פיזי, שאני כבר יודעת לזהות בגוף.
לפעמים זה אי נוחות, לפעמים זה לחץ עמום בבטן, לפעמים זה כובד בחזה ולפעמים זה סגר בגרון.
מה שראיתי שם זו תנועה. התגבשות הרישומים לכדי גל, שעובר מעלה אל כיוון המוח, דרך הגוף, מגיע למוח, מקבל שם משמעות ובשבריר שניה, מופיע הרגש.
החוויה שלי כמודל מדעי כללי ?
וחשוב לי לומר כאן: התנועה שראיתי – קליטה אל הבטן והגוף, עלייה כלפי מעלה, קבלת שפה ומשמעות ואחר כך רגש – היא החוויה שלי. זו חתימה גופנית אישית, לא מודל מדעי כללי.
מה שכן מבוסס מחקרית הוא שהכרה רגשית לא נוצרת רק מתוך מחשבה. היא מתהווה מתוך שילוב של תחושות גוף, זיכרון, הקשר, קשב ופרשנות.
תחושות גופניות, עיבוד רגשי ועיבוד קוגניטיבי קשורים זה בזה ומשפיעים זה על זה.
מאוחר יותר למדתי שלמנגנון הזה יש שם ומכונה: רישום גופני מוקדם לפני שפה.
משהו במפגש נקלט, אבל עדיין לא מופיע כמחשבה מסודרת. הוא מתקיים כתחושת־רקע: כיווץ, מועקה, מתח או שינוי לא מוסבר במצב הגוף.
זו היתה עדות מפעימה לראות, מבפנים, איך מנגנון שבי עובד ודרך זה לזכות בשרשרת תובנות והכרות ביחס לעצמי. אבל התובנה הראשונה שעלתה מתוכו לא היתה מדעית. היא היתה אישית וכואבת מאוד.
במשך שנים חשבתי שאני לא מספיק חכמה
בשנותיי הצעירות האמנתי שאני לא מספיק חכמה, לא מספיק שנונה. אז הכרחתי את עצמי לחשוב מהר. לדבר בשנינות. במשך שנים הציניות שירתה את המטרה הזו. וגם אחרי שנטשתי את הציניות – כשהבנתי שהיא מכסה יותר מאשר מגלה – המשכתי להתאמן על חידודי מחשבה ולשון. ולו כדי לקבל עוד נקודות זכות ביחס למי שאני.
האוטומט הישן היה שם לי תווית של 'לא חכמה מספיק', 'לא מבינה מספיק', 'לא יודעת מספיק'.
אחרי הלילה ההוא התחלתי להבין מדוע כל כך הרבה פעמים אני מקשיבה לאנשים ואין לי מילים לענות. זה לא קשור לחוכמה או אינטליגנציה.
בפועל, המערכת שלי פשוט לא מעבדת את המידע בזמן הקליטה, מכיוון שהיא קולטת גם את הדקויות שבכל סיטואציה. קולטת ורושמת. אין למערכת שלי רוחב פס גם לקליטה רבת הרישומים הזו וגם לעיבוד בו זמנית.
זו היתה בשבילי הבחנה משנת חיים:
קליטה אינה עיבוד
ועיבוד לא בהכרח מתרחש ברגע שבו המידע נכנס.
הספרות על רגישות חושית ובין־אישית מתארת שאנשים שקולטים יותר דקויות, מושפעים יותר ממפגשים ולעיתים זקוקים לזמן כדי לעבד את מה שנרשם בהם.
זה לא אומר שכל אדם רגיש שותק בזמן אמת, או שכל מי שזקוק לזמן מעבד בהכרח לעומק. אבל זה פתח עבורי אפשרות אחרת להבין את עצמי. השתיקות שלי לא מעידות שאין לי מה להגיד כי אני לא חכמה. לא חסרו לי מחשבות, הן פשוט עדיין לא היו נגישות.
כשהמערכת שלי עסוקה בקליטה, המשמעות עוד לא נולדת. וככל שהאירוע מורכב יותר, או מתרחש בתוך מערכת יחסים מורכבת, כך אני עשויה להיעשות זהירה יותר ולשתוק זמן רב יותר.
זו החוויה שלי: כאילו המערכת מבקשת לקלוט עוד ועוד דקויות לפני שתיווצר משמעות, לפני שתעלה התגובה הרלוונטית ממנה. כמו בני אדם רבים, גם אני מחפשת בתוך קשר ביטחון, שייכות ואהבה; והחיפוש הזה יכול לייצר גם דפוסים של ויתור עצמי, ביטול עצמי והשהיית הקול שלי.
כשהשיחה מסתיימת בחוץ, ועדיין לא מתחילה להתקיים בפנים
באותו הלילה, כשראיתי את זה מתרחש בגוף שלי, פתאום התחוור לי גם למה לפעמים ימים, שבועות ואפילו חודשים, אחרי שיחה או אירוע או רצף אירועים עם אדם כזה או אחר, פתאום עולות תמונות, עם הבעת הפנים, עם מנח הגוף.
או שפתאום מתעוררת בי תחושה המהדהדת את האנרגיה שהייתה לאחר – באותו מקום וזמן. אני יכולה ממש להרגיש אותה פתאום בגוף.
פתאום משפטים שלמים מתנגנים בראש, כאילו נפתחה תיקיה והם משודרים אלי שאקשיב להם, שוב. והם, כשהם משודרים כך, הם יוצרים בי עוררות רגשית – תגובה רגשית – אל מארג הרישומים האלה, ותגובה הכרתית. מנטלית.
פתאום ברגע אני רואה בתודעה את התמונה השלמה. בבת אחת אני מבינה. לא רק מה האחר התכוון – אמר – רצה – עשה, אלא מה כל זה עשה לי, נגע בי, העיר בי. מה אני חושבת על זה, מה אני מרגישה עם זה.
אולי גם אצלכם שיחה מסתיימת בחוץ, אבל ממשיכה להתקיים בפנים? אולי המילים מגיעות רק בלילה, או יומיים אחר כך, כשהרגע שבו הייתם צריכים את המילים, כבר חלף?
הפער בין מועד הקליטה למועד העיבוד
אני נזכרת בהקלה שהרגשתי כשגיליתי שבספרות המחקרית על אנשים בעלי רגישות גבוהה לעיבוד חושי או בין־אישי מדברים על הפער בין מועד הקליטה למועד העיבוד.
לפעמים, בזמן אמת, חלק ניכר מן המשאבים מופנה לקליטה, לסריקה ולרישום, ואילו העיבוד המפורש והמילולי מגיע רק אחר כך.
פתאום יכולתי להבין אחרת את כל הפעמים שבהן השתהיתי בתגובה. ההשתהות לא היתה בהכרח חוסר הבנה. לפעמים היא הייתה סימן לכך שהעיבוד עדיין לא התגבש למילים.
האפקט המתמשך של מפגש
וזה גם הסביר לי מדוע המפגש לא תמיד מסתיים כשאנחנו נפרדים. הרשמים ממשיכים להתעבד, לעבור ארגון ולהתחבר למידע חדש. לזה מתייחסים בספרות כאל האפקט המתמשך של מפגש.
בחיים שלי זה נראה כך: פתאום, מה שסמוי הופך להיות גלוי (ובתקופת ריפוי הלב השבור, זה קרה גם שבועות ושנים אחרי).
לפתע מתבהרת לי בצלילות ההכרה, מה כל זה עשה לי, במה זה נגע ומה הוא העיר בי. כך מתרחש עבורי המעבר מרישום למשמעות: מידע שהיה סמוי, מפוזר או חסר מילים נעשה נגיש לי בתודעה.
הרגע שבו כל הרישומים מתחברים
כמו באותו ערב על הגג, ראיתי איך מילים שלו, המבט, הטון, קצב הדיבור, ההבעה, הופכים לרישומים מעודנים ביותר, נאספים ומצטברים, באזור הבטן – כך אצלי, לפחות -בלי שתעלה מתוכי שום תגובה. לא תחושה. לא פרשנות. הם פשוט נחו שם.
ואז ברגע אחר מגיע משפט אחד. מילה אחת. הודעת וואטסאפ או העדר שלה – ובבת אחת כל החלקיקים האלה מתחברים לצורה של גל שעולה למוח ומתחיל תהליך של עיבוד ויצירת משמעות.
רק מאוחר יותר למדתי שיש שם גם לרגע הזה – הרגע שבו כל מה שנרשם בנפרד מתחבר בבת אחת לתמונה אחת: רגע ההתגבשות המאוחרת.
האירוע שמניע את ההתגבשות אינו בהכרח גדול או חמור יותר מכל מה שקדם לו. הוא פשוט מחבר בבת אחת רשמים שנאספו לאורך זמן אבל עדיין לא יצרו תמונה שלמה. לכן תגובה שנראית מבחוץ מוגזמת או לא פרופורציונלית למה שבדיוק נאמר או נעשה, היא בעצם תגובה לרגע שבו מערכת שלמה של רישומים נעשתה פתאום מובנת.
הרישומים מתחברים כמו נקודות המתחברות זו לזו מעצמן. רישומי אירועים רחוקים מתחברים לקרובים, משמעותיים לזניחים – ובום. יש הכרה. יש תחושה. יש הרגשה. יש תגובה.
לעיתים אצל בעלי הרגישות הגבוהה, המערכת מגיבה למשמעות החדשה שנוצרה כאשר האירוע האחרון התחבר לכל מה שכבר נרשם. לכן לפעמים התגובה נראית דרמטית, אלא שהיא לא מגיבה רק אליו.
כשהמידע עדיין אינו נגיש
יש אנשים שאומרים: “אני צריך לחשוב על זה”.
אני לא יכולה “לחשוב על זה” באופן יזום עד אחרי שהעיבוד הראשוני מתחיל.
לפני כן, אלה רישומים גולמיים, חסרי משמעות ואין לי בכלל גישה למרבית הנתונים.
אולי גם אתם מכירים את הרגעים האלה שבהם מבקשים מכם לענות עכשיו, אבל בפנים עדיין אין תשובה, לא מפני שאין שם דבר, אלא מפני שהדבר עוד לא נעשה נגיש?
חשבתי שאני לא זוכרת. המידע שגיליתי שינה הכל
שנים חשבתי ש“אני לא זוכרת” ומסתבר, שלא רק שאני זוכרת, אני מסוגלת ביום השמיני של ריטריט לומר באינטגרציה, לכל אחד מהמשתתפים מה היתה הכוונה שהביאו ביום הראשון. בכל פעם שנעמדו מולי עם הפליאה: "איך את זוכרת"? נהגתי לומר: "אני לא. זוכרת. אם תשאלו אותי ביומיום מה אמרה כל אחת, אני לא אדע לומר".
אבל באינטגרציה, כשהנושאים עולים ואני באותה עמדת הקשבה מוחלטת וקליטה פעילה, הרישומים מתחברים והגלם מקבל משמעות וברגע אחד, כל המידע נגיש לי.
טועים לומר שזו זכירה. עבורי זו פשוט נגישות למידע. ואם לדייק, בספרות המחקרית היא מכונה "נגישות תלוית־הקשר".
המידע שנקלט לא זמין לשליפה לפי דרישה, הוא נעשה נגיש כאשר מופיעים שוב הנושא, מצב הקשב, האדם או ההקשר שבתוכם נרשם.
המחיר של ידיעה שאי אפשר עדיין להוכיח
אבל זו גם אי נגישות למידע. שנים ארוכות הסתובבתי עם תחושות בגוף שלא ידעתי להסביר ולכן בעיקר התעלמתי מהן.
שנים עוד יותר ארוכות היתה לי מן תחושה ש“אני יודעת”. יודעת מה היא התכוונה. יודעת מה הוא לא ומה הוא כן. יודעת. אבל כשאין משפטי הוכחה צלולים ובהירים, הידיעה נתונה לוויכוח הנצחי מול העובדות והאמת של האחר.
וזה התיש אותי.
לא משום שלא ידעתי. אלא משום שלא תמיד יכולתי להראות את הדרך שבה הגעתי אל הידיעה. אז,
למדתי לשתוק.
למדתי לצעוק.
למדתי לספוג.
למדתי להתפוצץ.
למדתי את המחיר של 'לא לדבר את מה שעובר לי במערכת'.
למדתי לרפא את הפצע של 'לא לדבר את מה שעובר לי במערכת'.
ללמוד את מערכת העצבים
בעיקר למדתי את מערכת העצבים שלי ומה קורה לי כשהיא עמוסה.
בזכות הלימוד הזה למדתי להיפרד. לחתוך. לזוז. לשנות. ללכת. להציל את מערכת העצבים שלי ואותי מעומס היתר שהפך להיות בלתי נסבל.
ואת המכניקה הזו, אני מאמינה שחולקים איתי המונים של אנשים. לכן אני מספרת אותה.
לא כדי לומר שככה חייב לקרות אצלכם אלא כדי לאפשר לכם לבדוק אולי גם אצלכם יש רווח בין הרגע שבו משהו קורה ונקלט לבין הרגע שבו אתם מסוגלים להבין מה הוא עשה לכם, ומה התגובה הבריאה לכם.
