בלוג

השילוב של עיבוד מאוחר יחד עם קליטת אי-הלימה מייצר מערך נפשי מובנה להרס פנימי, שמתבטא בסימפטומים נפשיים ברורים של ביטול עצמי שקט.

כשאין שפה ואין מילים מיידיות, המערכת מתחילה לבצע מחיקה עצמית: היא משכתבת את הזיכרון של המפגש (לרוב בתוספת פרשנות), האנשים נוטים לומר לעצמם "דמיינתי" או 'הנה, אני שוב עושה עניין' או 'בטח משהו דפוק אצלי'.
השיח הפנימי הזה הוא המופע המדויק שבו האנשים הללו מבטלים את המציאות הפנימית שלהם במו עצמם.

לקוראים שמצאו עצמם לא פעם בחוויה המבודדת והכואבת הזו, הבשורה היא שיש גב קליני ומחקרי מוצק מאוד, שמוכיח שאתם לא לבד בתוך הלולאה הזו:

מלכוד הביטול העצמי (DBT):
במחקר הפסיכולוגי, ובמיוחד בגישת ה-DBT שפיתחה פרופ' מרשה לינהאן, המצב הזה מוגדר כ"ביטול עצמי כרוני" (Chronic Self-Invalidation).

לינהאן הוכיחה שאנשים בעלי רגישות מולדת גבוהה מפתחים מנגנון הישרדות מתוחכם שבו הם "מקדימים תרופה למכה": כדי לא לחטוף דחייה או ביטול מהסביבה בגלל ה"חפירות" שלהם, המוח שלהם פשוט לומד למחוק ולשכתב את מה שהגוף קלט, ומייצר מתח פיזיולוגי עצום בין האמת של הגוף ללוגיקה של הראש.

מנגנון ההשתקפות החיצוני (Schema Therapy):
המלכוד הקשה הוא שברגע שאתם מתרגלים לבטל את האותות של הגוף שלכם בפנים, המערכת שלכם משדרת החוצה אותות שמבטאים ש'המציאות שלכם ניתנת לערעור'.

בפסיכולוגיה הדינמית וב"טיפול בסכמות" (Schema Therapy) מכנים את הדינמיקה הזו "מערכת של מנעול ומפתח" (או הזדהות השלכתית).

כשאתם מהססים, מוותרים מיד על עמדתכם ומבטלים את עצמכם, אתם משדרים בשפת הגוף ובטון שלכם, שהמציאות שלכם גמישה. השדר הזה מפגיש אתכם בצורה שכיחה  עם ביטול מציאות חיצוני ואגרסיבי מצד אנשים אחרים – הם פשוט מהדהדים בחוץ את המחיקה שאתם כבר מחוללים לעצמכם בפנים.

להקריב את המציאות כדי להציל את הקשר (Attachment Theory):
למה המערכת שלכם מעדיפה להאשים את עצמה במקום את האחר? תיאוריית ההתקשרות (Attachment Theory) שנוסדה על ידי ג'ון בולבי מסבירה שזה מנגנון הישרדותי אבולוציוני עמוק.

עבור מערכת העצבים, להגיד "משהו אצלי מקולקל ומפרשן לא נכון" זה הרבה יותר בטוח מאשר להגיד "הקשר שלי לא בטוח כרגע או שהאדם שאני תלויה בו מסתיר ממני משהו".

המערכת תבחר להקריב את האמון בתפיסת המציאות שלה, ובלבד שלא לערער את היציבות והביטחון של הקשר הקיים.