בלוג

אחד המחירים הקשים של ההיפוך הזה הוא שהאדם האמפתי יוצא מהשיחה כשהוא מחזיק יותר מכפי שנשא כשנכנס אליה.

בתחילת השיחה הוא נכנס עם כאב אחד. הכאב שלו. משהו פגע בו, והוא ניסה לתת לו מילים כדי לשתף, לפתור, לתת לכאב מקום. אבל ברגע שהאדם שמולו נבהל, נסגר, התגונן, כעס, או התמלא אשמה – נוסף אל המרחב עוד כאב. הכאב של האחר – והקשב האמפתי מופנה אליו מיד.

הוא מתחיל להבין מה הפעיל את האחר.
לחוש כמה קשה לו לשמוע שפגע.
לרכך את הבושה שהתעוררה בו.
להפחית את תחושת האשמה שלו.
לווסת את הפחד שהשיחה תהפוך לעימות או לאיום על הקשר.

לכאב של האחר ניתנים הקשר, חמלה, הסבר ונוכחות.

אבל הכאב שהאמפת הביא אל השיחה לא זוכה לאותו הדבר. האדם שמולו לא נשאר איתו, וגם הוא עצמו כבר התרחק ממנו כדי לטפל במה שהתעורר אצל האחר.

כך נוצרת החזקה כפולה: האמפת ממשיך לשאת את הפגיעה המקורית, ועכשיו הוא מחזיק גם את המצוקה שהפגיעה שלו עוררה באדם שמולו.

לעיתים תצטרף לכך גם אשמה:

“אולי לא הייתי צריך לומר את זה.”
“אולי פגעתי בו בדרך שבה העליתי את הדברים.”
“אולי העמסתי יותר מדי.”

אבל האשמה היא אחת התוצאות של הדינמיקה הזו, היא לא הדינמיקה כולה.

העומק הכואב יותר הוא ששיחה שנועדה ליצור מקום לכאב שלו הסתיימה בכך שהוא שוב נתן מקום לכאב של האחר. הוא נכנס אליה בתקווה לשאת פחות, ויצא ממנה כשהוא נושא שניים.

לאורך זמן המערכת הנפשית לומדת מסקנה שקטה:

“כשאני מביא את הכאב שלי, הוא לא מקבל מקום. במקום זאת, נוסף לי כאב נוסף להחזיק.”

מכאן הדרך לעריכה עצמית ולהשתקה עצמית – קצרה מאוד.

בפעם הבאה הכאב אולי לא ייאמר. או שייאמר קטן יותר, עטוף יותר, מנומס יותר וכמעט בלתי מזוהה.

הגבול יהפוך לרמז.
הבקשה תהפוך להצעה.
הפגיעה תהפוך למשפט פתוח שאפשר יהיה לא לשמוע.

והאדם האמפתי נשאר שוב עם הדבר שמלכתחילה ביקש לחלוק:

“כאב לי – ואף אחד לא נשאר איתי שם.”