דילמות וקונפליקטים יש לנו כל הזמן. משך הזמן בצמתי החלטה, במיוחד כזו שהיא משמעותית מאוד , מייצר כמו ואקום פנימי שהחוויה בו קשה, מטלטלת, סוערת ולא אחת גם מאיימת.
רוב האנשים נוהגים לחפש את התשובות לבחירה בהיגיון. בשכל. בראש.
חינכו אותנו להאמין ששם התשובות הנכונות, שעלינו לקבל בחירות מושכלות המתיישבות עם הדעת.
הלכה למעשה, מיליוני אנשים מתקשים לנווט את עצמם אל חוף מבטחים בזמנים של מעברים וצמתי החלטה. במיוחד, כשהטריגר להידרשות לבחור ולקבל החלטה הוא רגשי, ובטח כשמקופלים בבחירה סכנה או איום פנימיים.
אם תהרהרו רגע עם עצמכם, תגלו, שמתחת לכל בחירה שאתם נדרשים לבחור, פועם צורך ופועם פחד כלשהו.
הדואט בין הצורך לבין הפחד לעיתים גלוי, לעיתים נסתר אך לרוב, מעורר בלבול וקושי עצום לבחור.
על אף האמונה שעלינו לקבל החלטות מושכלות ומיושבות עם הדעת לא אחת אנחנו מתקשים. כל כך מתקשים שהרבה פעמים מרגישים שהגענו לדד אנד. ויותר מזה, מרגישים חסרי אונים על שאין לנו מושג איך אפשר אחרת.
איך אפשר לעבור מהבלתי אפשרי (שנתפס בתודעתנו) לאפשרי?
איך אפשר להגיע לבהירות כשכל מחשבה מעוררת עוד מחשבה שהופכת לשרשרת של בלבלת?
איך אפשר להגיע לנקודת בהירות בלתי מותנית, בה נזכה בתשובה המדוייקת לנו, שתופיע מעצמה?
המודל התודעתי הבא יעזור לכם לקבל בהירות ביחס למה מדוייק לכם,
לגלות את תשובה המדוייקת לכל קונפליקט או דילמה,
ולהתקרב יותר ויותר להרמוניה פנימית
בראשית, גירוי חיצוני או פנימי מעיר רגש או אסופה של רגשות שיוצרים חוויה של דיסהרמוניה. גם אם לך אין מושג איך לכנות כל הרגשה או תחושה בפני עצמה, השילוב שלהם נחווה כ'לא נעים' במקרה העדין, וככאב ו/או סבל במקרה השכיח והנפוץ.
ככל שהחוויה הרגשית ה'לא נעימה' מתמשכת ומשפיעה על חיי היום יום, כך מתגבשת לכדי ממשות הדילמה הפנימית:
להיפרד או להישאר בנישואים?
לסגור את העסק או למשוך עוד?
להתפטר או להמשיך במקום העבודה הנוכחי?
כל דילמה שמופיעה לנו בחיים מקבלת התייחסות בכמה חלקים בתוכנו, ותמיד, יש לה ביטוי בכל ארבעת הגופים: מנטלי, רגשי, פיזי ואנרגטי/רוחני.
הראשונים שמרימים קול, הם הקולות בראש. הקולות נותנים בראש ללא מנוחה. משפט אחר משפט, מספרים את הסיפור – שהוא מוכר וידוע מזה שנים ארוכות – חוזר על עצמו בגירסאות שונות, עם אנשים שונים, בתחומים שונים.
גוף מנטלי: בעיקר חוזרים ומתנגנים אותם המשפטים בלופ טורדני ומציק עד שהופכים למן ניגון שחוק שבמהלכו ובסופו, ההרגשה הופכת להיות קשה עוד יותר: כואב בלב, מכווץ, שורף, יש אכזבה, יש צער, יש עצב, יש זעם, יש.. – יו ניים איט.
גוף רגשי: המחשבות בראש מובילות לרגשות בלב ואלה מזינות את המחשבות שמעצימות את הרגש וחוזר חלילה. ככל שהקולות בראש חוזרים על הפתרונות המעשיים שכבר שמענו ועוררו בנו תחושה והרגשה זיפתית, כך הרגשות הקשים מתפשטים ומלווים אותנו זמן ארוך יותר.
גוף פיזי: השילוב של הגוף המנטלי והגוף הרגשי מתבטא כמצב נפשי. המצב הנפשי תמיד משפיע על הגוף, תמיד (נראה, שלזה ייכתב פוסט בפני עצמו). לדוגמה, מחשבות מסוג דאגות – על מה שהיינו צריכים לעשות ולא סיימנו, על מה שעוד מחכה לנו ולא נספיק, על מה שהוא אמר אז או על מה שהיא לא אמרה והיתה צריכה לומר – הן סיבה שכיחה לקושי להירדם ולזכות במנוחה.
הגוף האנרגטי: כל מחשבה, הרגשה, רגש, תחושה בגוף – הם צורה של אנרגיה. כל אלה ביחד מוכלים בתודעה. התודעה היא אנרגיה. מכאן, המצב הנפשי תמיד יבוטא בגוף האנרגטי וכשהגוף האנרגטי אינו מאוזן תמיד נפגוש את ההשפעה בגופים האחרים.
המלכודת מחכה לך במקום שקל לך ליפול
המלכודת מחכה לך במקום שקל ליפול אליו – בהזדהות עם המחשבות והרגשות ובאמונה שהם באמת מה שיש, רק מה שיש, והם 'הגיוניים', 'מוחלטים' ו'צודקים'.
מכיוון שהקולות 'נותנים בראש' ומכיוון שהרגשות שלנו כל כך דומיננטיים ומוחשיים, קל להאמין שזו האמת האחת והיחידה עבורנו. נוטים להאמין שמה שהקולות בראש אומרים 'זה מה שטוב עבורנו'.
מתוך האמונה העיוורת במחשבות וההזדהות המוחלטת איתן, הנטייה הטבעית היא למחזר שוב ושוב את הפתרונות שהן מציעות. אלא שהפתרונות שהן מציעות מעוררים רגשות דיסהרמוניים. הקרע הפנימי מעמיק. רגשות שונים ומגוונים מצטרפים לישיבת הדירקטוריון הפנימי וההמולה מתחזקת.
נקודת המפנה מתרחשת בעזרת שאלת שאלה פשוטה.
רגע לפני שבוחרים להקשיב לקולות בראש, ואחרי ששומעים את הפתרונות שלהם, עוצרים ושואלים:
האם יתכן שהפתרון שהוא כל כך 'נכון'
יעורר בי כזו המולה רגשית?
יסב לי כזה כאב / קושי / צער / עצב
(או כל רגש אחר ששוטף אתכם)?
נקודת השאלה היא כמו יצירת סדק במעגליות האינסופית של אותן המחשבות. השאלה הזו מאפשר עצירה והפניית תשומת הלב אל מקום אחר מאשר הראש, אל שדה הלב שנמצא במרכז החזה. במרכז החזה השער האנרגטי של הלב, צ'אקרת הלב, אזור שדה הלב.
מעשית, מפנים את תשומת הלב אל הנקודה במרכז החזה (שנדמית לי תמיד כשער פתוח אל האני האמיתית), ושוהים בו. אפשר בשלב הזה לדמיין שיש שם, במרכז החזה מושב נוח במיוחד לשבת עליו, מקום עם תמונת נוף שנעים לשהות בו, מקום כלשהו שיכול להפוך לעוגן כשעולות הסחות דעת.
אפשר לדמיין שער אל שדה הלב ואת עצמכם עוברים דרך השער ונכנסים פנימה, אל מרחב שכולו שלכם ושוהים בו.
מה זה אומר לשהות?
המשמעות המעשית היא להפוך להיות 'המצלמה' של עצמכם: קולטים , מצלמים, אך לא מגיבים. לא לרצף מחשבות שהופך להיות שיחה בראש, לא לתחושות שעולות בגוף.
המשימה היחידה, אם אפשר לקרוא לזה משימה, היא לקלוט את התחושות או ההרגשות וזהו. לחוש ולהרגיש את מה שיש. ככל שמתמקדים עם תשומת הלב, באותו המקום זמן ארוך יותר, הקליטה גדלה ואפשר לחוות את התנודות העדינות ביותר של התחושות והרגשות הגלויים והנסתרים.
גם כש 'היש' אינו נעים, לוחץ, צורב, כואב.. לא משנה מה, נשארים שם מתוך בחירה נחושה ומודעת לקלוט אך לא להגיב.
נשארים שם ועדים למחשבות שזורמות לראש, מזהים שהקולות בראש שוב מייצגים את הפתרונות המוכרים, המגנים, השומרים, המוגננים – הפתרונות שמגיעים ממנגנוני ההגנה שלנו, מההתניות שפיתחנו.
כשאלה עולים ותשומת הלב מוסחת ועוברת למחשבות, מקשיבים למלל בראש, כאילו משהו זר מדבר שם, ועונים בפשטות: תודה. הקשבתי. ומחזירים את תשומת הלב אל הלב.
וממשיכים, אפשר עם עיניים פקוחות, אפשר עם עיניים סגורות, אפשר בכל מקום שנמצאים בו – להחזיר את תשומת הלב אל שדה הלב, להיות עדים אל התחושות, אל ההרגשות. לקלוט. לנשום – ממש לקחת אוויר מלוא הריאות ולנשוף בקצב איטי.
עם כל משפט שבוקע מהקול בראש הריטוטים מתחזקים, כמו מבקשים להשריש עצמם בקרקע הרכה של שדה הלב. שוב, אומרים להם: תודה. הקשבתי.
מחזירים את תשומת הלב אל החזה. בוחרים בנחישות להיות את מה שיש. רק להיות. נוכחות מודעת אל מה שמתרחש בפנים.
ככל שנחושים וככל שנמנעים מלהתערבב בשיחה בראש, כך הולך ומשתנה ההרגשה בחזה, בגוף.
זה הרגע לשאול בכנות: מה באמת אני רוצה?
אם אין את הלחץ, ואין את הכעס
אין את האכזבה, ואין את העצב
אין את הדאגה, ואין את הפחד
מה באמת אני רוצה?
השלב הבא הוא שלב מפתח בתהליך:
הימנעות ממציאת תשובה
ברגע ששואלים את השאלה, לא מחפשים את התשובה וגם לא חושבים על התשובה. ממשיכים לנכוח עם מה שיש, עם האין תשובה, עם התחושות שמזהים שיש בחזה, בגוף.
מקפידים בתשומת לב על הימנעות מלחפש או למצוא תשובה.
תוך כדי נושמים: שואפים עמוק, נושפים לאט, משתהים לרגע לפני השאיפה הבאה ודוממים. זוהי נוכחות מודעת. עדים לריטוט של האנרגיה בגוף. לתחושות שהיא משדרת.
הקולות בראש קרוב לוודאי לא יוותרו. הם יתריעו שוב ושוב על הסכנה, על האיום, על התרחישים הנוראיים שיקרו אם… או על התרחישים המופלאים שיקרו אם… התרגול הוא לא להתערב בשיחה.
3 תחנות של אומץ לב בדרך לגילוי
ואז מגיע רגע שמבקש אומץ לב: להסכים להיפרד מהסיפור שאומרים הקולות בראש מתוך הידיעה שהסיפור הזה מותנה. הוא יושב על אירועי עבר שפעם חרטו בך לעומק כשלא היו לך כלים להתגונן. היום, כבר יש לך.
לנשום, להרגיש את הפחד שעולה מהאפשרות שנרפה את האחיזה בסיפור עצמו. 'להרפות את האחיזה בסיפור עצמו' משמע, להסכים לחוות את מה שהקולות בראש מזהירים אותנו ממנו. להסכים לפגוש את האיום! איזה פחד!
נושמים עמוק. שאיפה, נשיפה איטית, שאיפה, נשיפה איטית. לא מתערבבים וממשיכים את השיחות בראש. נוכחות. נשימה.
מגיע רגע נוסף של אומץ לב: להסכים להתחכך בתמונות שעולות דרך הפחד שמתעורר. ככל שיהיה הפחד מפחיד, לזכור שיש שם בפנים רצון אותנטי שרק המימוש שלו הוא המדויק עבורך.
נושמים עמוק. שאיפה, נשיפה איטית, שאיפה, נשיפה איטית. לא מתערבבים וממשיכים את השיחות בראש. נוכחות. נשימה.
רגע אומץ נוסף מגיע: לבחור ולהסכים לשמוט את הפתרון המוכר והידוע. לבחור לא להקשיב לקולות בראש. לא לאמץ את הפתרון שהם מציעים. לא.
ושוהים עם מה שעולה.
ואז, ברגע אחד לא צפוי עולה התשובה, כמו המתינה לרגע לצוף ולשוט על גלי שדה הלב. כשהיא מופיעה אתם תזהו אותה. גם אם לא במילים, בוודאי בתחושה. רחש חדש הומה במסדרונות הלב. אתם עשויים לגלות הרגשה משתנה, תחושה אחרת, רגשות חדשים.
לרוב תחוו את השינוי כהתרחבות באזור החזה, התרווחות בשדה הלב.
הפתרון שעל פי קולות הראש עד לפני רגע היה כה מסוכן עבורכם, שאיים לפרוץ את מבצר ההגנה שלכם מתגלה כפתרון שדווקא נעים איתו. הוא זה שמבטא את המימוש של הרצון האותנטי. קולו של הלב נשמע.
נוכחות
נשימה
להרפות את האחיזה בסיפור
נוכחות
נשימה
להסכים להתחכך בקרני האפשר
נוכחות
נשימה
לאפשר לעצמכם להתרווח בהתרחבות,
בלי לבחור.
כעת, שימו לב, אינכם נדרשים מיד לפעולה. להיפך.
הימנעו מלבחור.
השתלבו בזרם ההתרחשויות כפי שקורה והעלו את תשומת הלב לכל השלבים האלה, תוך כדי חיים.
כל זה אינו תהליך שמוצע לישיבה בעיניים עצומות בחדר שקט עם נר דולק. אפשר, אבל זה לא הרעיון כאן.
מונחת כאן הזמנה לתרגל את כל זה, ממש ביום יום, דווקא במצבי קונפליקט, חיכוך ודילמות.
ככל שתאריכו את המשך של 'אי הבחירה' ותשלבו בזרימה עם מה שיש, בנוכחות, עדות, קליטה, והימנעות משיחה בראש – כך תגלו מהר יותר שאינכם צריכים לבחור. הדילמה תפתור את עצמה. הקונפליקט יתמוסס אל היש.
הגעתם לנקודת האפס.
אינכם מכוונים.
אינכם בוחרים.
אינכם שולטים.
אינכם.
אתם ההוויה שאתם.
וכך מתוך ההוויה החדשה הזו שאתם, נוצר איפשור נדיר לאנרגיה לנוע בדרכה, כפי שהיא עושה תמיד כשלא מפריעים לה. והיא, בתבונתה האינסופית, תציג בפניכם את ההשתקפות של ההשתנות שחלה בתוככם, בחוץ. בחיים עצמם. בעבודה, בבית, עם חברים, הורים, ילדים, בני זוג, שותפים – זה יקרה ברגעים הלא צפויים או מתוכננים.
ראשית עולה הדילמה:
לבקש העלאה או לחכות שיציעו לי?
להתנדב או לבקש תמורה כספית?
להיפרד או להישאר?
להתפטר או להמשיך ?
ברגע שעולה השאלה, מתחילות להגיע תשובות, בראש.
מרבית האנשים מקשיבים קודם כל ולפני הכל לקולות בראש. ואלה לא נותנים מנוחה.
משפט אחר משפט, מספרים את הסיפור – שהוא מוכר וידוע מזה שנים ארוכות –
חוזר על עצמו בגירסאות שונות, עם אנשים שונים, בתחומים שונים.
בעיקר חוזר ומתנגן כניגון שחוק שבמהלכו ובסופו
רוטט הלב מכאב, כיווץ, אכזבה, צער, עצב – יו ניים איט
האם יתכן שהפתרון שהוא כל כך 'נכון' יסב לי כזה כאב / צער / עצב?
הבזיקה לי מחשבה משדה הלב..
ומחשבת הלב הזו, כמו התנגנה עם קול אחר לגמרי,
מושכת אותי אל הנקודה הזו במרכז החזה,
שנדמית לי תמיד כשער פתוח אל האני האמיתית.
אני עוברת דרך השער
נכנסת פנימה אל מרחב שכולו שלי
ושוהה בו.
חווה את התנודות העדינות של הכאב,
חשה בריטוטים החזקים של העצב,
נוכחת עם מה שיש.
היש אינו נעים לי.
אינו נעים.
ואני שם.
נשארת בלא נעים.
עדה לניסיון של הקולות בראש לשוב ולהציג לי
את הפתרון המגן, השומר, המגונן,
אומרת להם: תודה. הקשבתי.
וחוזרת אל שדה הלב.
עדה, קולטת, חשה, נושמת, נוכחת.
הכעס, העלבון, הצער, הכאב, הכיווץ – הם עדיין שם.
עם כל משפט שבוקע מהקול בראש הריטוטים מתחזקים,
כמו מבקשים להשריש עצמם בקרקע הרכה של שדה הלב.
שוב, אני אומרת להם: תודה. הקשבתי.
מחזירת את תשומת ליבי אל החזה.
נחושה להיות את מה שיש.
לרגע אחד משתרר שקט.
החלל סביב שדה הלב מתרחב.
וקול אחר עולה ושואל: מה באמת אני רוצה?
אל השאלה הזו למדתי להחזיר את עצמי.
מה באמת באמת אני רוצה?
אם אין את הלחץ, ואין את הכעס
אין את האכזבה, ואין את העצב
אין את הדאגה, ואין את הפחד
מה באמת אני רוצה?
אני לא חושבת על התשובה.
לא מנסה למצוא את התשובה
אני נוכחת עם מה שיש
עם האין תשובה
עם הריטוט בשדה הלב.
נוכחת
נושמת
נוכחת
נושמת
בעיניים פקוחות לרווחה,
רואה פנימה
חשה וקולטת את התנועה משתנה
הריטוט כבר אינו באותה עוצמה
האיכות שלו, שונה.
התחושה כבר אינה כה מכווצת
יש מרווח סביב הלב.
נוכחת
נושמת
מרפה את האחיזה בסיפור
נוכחת
נושמת
מסכימה להתחכך בזיזי הפחד
נוכחת
נושמת
שומטת את הפתרון המוכר והידוע
שוהה.
ואז, ברגע אחד לא צפוי עולה התשובה.
כמו המתינה לרגע לצוף ולשוט על גלי שדה הלב.
וכשהיא מופיעה ואני מזהה אותה,
רחש חדש הומה במסדרונות הלב.
אני קולטת את התעוררות התקווה והאופטימיות,
חשה בניצני הנינוחות,
עדה לשקט שזוחל פנימה.
התרחבות,
התרווחות בשדה הלב.
הפתרון הזה, שעד לפני רגע היה כה מסוכן עבורי,
שאיים לפרוץ את מבצר ההגנה שלי, שהודיע על פגיעה צפויה, כל זה על פי הקול בראש,
דווקא הפתרון הזה – נעים לי.
נעים לי מאוד.
נוכחת
נושמת
מרפה את האחיזה בסיפור
נוכחת
נושמת
מסכימה להתחכך בקרני האפשר
נוכחת
נושמת
מאפשרת לי להתרווח בהתרחבות,
בלי לבחור.
נוכחת ברגע הזה
ומניחה לאנרגיה לנוע בדרכה המופלאה
ולהציג בפניי את השתקפות
ההשתנות
כפי שזה עתה הושלמה.
מוזמנים לנסות עם עצמכם ולשתף אותי כאן למטה בתגובות 🙂
