בלוג

בראשית, גירוי חיצוני או פנימי מעיר רגש או אסופה של רגשות שיוצרים חוויה של דיסהרמוניה. גם אם אין מושג איך לכנות כל הרגשה או תחושה בפני עצמה, השילוב שלהם נחווה כ'לא נעים' במקרה העדין, וככאב ו'או סבל  במקרה השכיח והנפוץ.

ככל שהחוויה הרגשית הלא נעימה מתמשכת ומשפיעה על חיי היום יום, כך מתגבשת לכדי ממשות הדילמה הפנימית:  

להיפרד או להישאר בנישואים?

לפרק או לשמור את הזוגיות / העסק?

להתפטר או להמשיך במקום העבודה הנוכחי?

כל דילמה שמופיעה לנו בחיים מקבלת התייחסות בכל החלקים של עצמנו. 
הראשונים שמרימים קול, הם הקולות בראש. הקולות נותנים בראש ללא מנוחה. משפט אחר משפט, מספרים את הסיפור – שהוא מוכר וידוע מזה שנים ארוכות – חוזר על עצמו בגירסאות שונות, עם אנשים שונים, בתחומים שונים.

בעיקר חוזרים ומתנגנים אותם המשפטים בלופ טורדני ומציק עד שהופכים למן ניגון שחוק שבמהלכו ובסופו, ההרגשה הופכת להיות קשה עוד יותר: 
כואב בלב, מכווץ, שורף, יש אכזבה, יש צער, יש עצב, יש זעם, יש.. – יו ניים איט.

המחשבות בראש מובילות לרגשות בלב ואלה מזינות את המחשבות שמעצימות את הרגש וחוזר חלילה.

ככל שהקולות בראש חוזרים על הפתרונות המעשיים שכבר שמענו ועוררו בנו תחושה והרגשה זיפתית, כך הרגשות הקשים מתפשטים ומלווים אותנו זמן ארוך יותר.

המלכודת מחכה לנו במקום שקל ליפול אליו:  בהזדהות עם המחשבות והרגשות ובאמונה שהם באמת מה שיש.

מכיוון שהקולות בראש כל כך נוכחים ומכיוון שהרגשות שלנו כל כך מוחשיים, נוטים להאמין שזו האמת האחת והיחידה עבורנו. מאמינים שמה שהקולות בראש אומרים 'זה מה שטוב עבורנו'.

מתוך האמונה העיוורת במחשבות וההזדהות המוחלטת איתן, הנטייה הטבעית היא למחזר שוב ושוב את הפתרונות שהן מציעות. אלא שהפתרונות שהן מציעות מעוררים רגשות דיסהרמוניים. הקרע הפנימי מעמיק. רגשות שונים ומגוונים מצטרפים לישיבת הדירקטוריון הפנימי וההמולה הפנימית חזקה יותר.

נקודת המפנה תתרחש כאשר רגע לפני שבוחרים להקשיב לקולות בראש, ואחרי ששומעים את הפתרונות שלהם, עוצרים ושואלים:

האם יתכן שהפתרון שהוא כל כך 'נכון' יעורר בי כזו המולה רגשית? יסב לי כזה כאב / קושי / צער / עצב (או כל רגש אחר ששוטף אתכם)?

נקודת השאלה היא כמו יצירת סדק במעגליות האינסופית של אותן מחשבות. המחשבה הזו מאפשר עצירה והפניית תשומת הלב אל מקום אחר מאשר הראש, אל מרכז החזה.

במרכז החזה השער האנרגטי של הלב, צ'אקרת הלב, אזור שדה הלב. מפנים את תשומת הלב אל הנקודה במרכז החזה (שנדמית לי תמיד כשער פתוח אל האני האמיתית), ושוהים בו.

מעשית, אפשר בשלב הזה לדמיין שיש שם, במרכז החזה מושב נוח במיוחד לשבת עליו, מקום עם תמונת נוף שנעים לשהות בו, מקום כלשהו שיכול להפוך לעוגן כשעולות הסחות דעת.

אפשר לדמיין שער אל שדה הלב ואת עצמכם עוברים דרך השער ונכנסים פנימה, אל מרחב שכולו שלכם ושוהים בו.

מה זה אומר לשהות?

המשמעות המעשית היא להפוך להיות 'המצלמה' של עצמכם: קולטים , מצלמים, אך לא מגיבים.

לא ברצף מחשבות שהופך להיות שיחה בראש, לא בתנועה בגוף. המשימה היחידה, אם אפשר לקרוא לזה משימה, היא לחוש ולהרגיש את מה שיש. ככל שמתמקדים באותו המקום עם תשומת הלב, הקליטה גדלה ואפשר לחוות את התנודות העדינות ביותר של הרגשות הגלויים והנסתים.

קוראים לזה: נוכחות.

גם כש 'היש' אינו נעים, לוחץ, צורב, כואב.. לא משנה מה, נשארים שם מתוך בחירה נחושה ומודעת לקלוט אך לא להגיב.

נשארים שם ועדים למחשבות שזורמות לראש, מזהים שהקולות בראש שוב מייצגים את הפתרונות המוכרים, המגנים, השומרים, המוגננים – הפתרונות שמגיעים ממנגנוני ההגנה שלנו, מההתניות שפיתחנו.

כשאלה עולים ותשומת הלב מוסחת ועוברת למחשבות, מקשיבים למלל בראש, כאילו משהו זר מדבר שם, ועונים בפשטות: תודה. הקשבתי. ומחזירים את תשומת הלב אל הלב.

וממשיכים, אפשר עם עיניים פקוחות, אפשר עם עיניים סגורות, אפשר בכל מקום שנמצאים בו – להחזיר את תשומת הלב אל שדה הלב, להיות עדים אל התחושות, אל ההרגשות. לקלוט. לנשום – ממש לקחת אוויר מלוא הריאות ולנשוף בקצב איטי.

עם כל משפט שבוקע מהקול בראש הריטוטים מתחזקים, כמו מבקשים להשריש עצמם בקרקע הרכה של שדה הלב.  שוב, אומרים להם: תודה. הקשבתי.

מחזירים את תשומת הלב אל החזה. בוחרים בנחישות להיות את מה שיש. רק להיות. נוכחות מודעת אל מה שמתרחש בפנים.

ככל שנחושים וככל שנמנעים מלהתערבב בשיחה בראש, כך הולך ומשתנה ההרגשה בחזה, בגוף.

זה הרגע לשאול בכנות: מה באמת אני רוצה?

אם אין את הלחץ, ואין את הכעס
אין את האכזבה, ואין את העצב
אין את הדאגה, ואין את הפחד
מה באמת אני רוצה?

השלב הבא הוא שלב מפתח בתהליך.
ברגע ששואלים את השאלה, לא מחפשים את התשובה וגם לא חושבים על התשובה. ממשיכים לנכוח עם מה שיש, עם האין תשובה, עם התחושות שמזהים שיש בחזה, בגוף.

מקפידים בתשומת לב על הימנעות מלחפש או למצוא תשובה.

 תוך כדי נושמים: שואפים עמוק, נושפים לאט, משתהים לרגע לפני השאיפה הבאה ודוממים. זוהי נוכחות מודעת. עדים לריטוט של האנרגיה בגוף. לתחושות שהיא משדרת.

הקולות בראש קרוב לוודאי לא יוותרו. הם יתריעו שוב ושוב על הסכנה, על האיום, על התרחישים הנוראיים שיקרו אם… או על התרחישים המופלאים שיקרו אם… התרגול הוא לא להתערב בשיחה.

מגיע רגע של אומץ לב: להסכים להיפרד מהסיפור שאומרים הקולות בראש מתוך הידיעה שהסיפור הזה מותנה.

הוא יושב על אירועי עבר שפעם חרטו בך לעומק כשלא היו לך כלים להתגונן. היום, כבר יש לך.

לנשום, להרגיש את הפחד שעולה מהאפשרות שנרפה את האחיזה בסיפור עצמו. להרפות את האחיזה בסיפור עצמו אומר הסכמה לחוות את מה שהקולות בראש מזהירים אותנו ממנו. איזה פחד!

נושמים עמוק. שאיפה, נשיפה איטית, שאיפה, נשיפה איטית. לא מתערבבים וממשיכים את השיחות בראש. נוכחות. נשימה.

מגיע רגע נוסף של אומץ לב: להסכים להתחכך בתמונות שעולות דרך הפחד שמתעורר. ככל שיהיה הפחד מפחיד, לזכור שיש שם בפנים רצון אותנטי שרק המימוש שלו הוא המדויק עבורך.  

נושמים עמוק. שאיפה, נשיפה איטית, שאיפה, נשיפה איטית. לא מתערבבים וממשיכים את השיחות בראש. נוכחות. נשימה.

רגע אומץ נוסף מגיע :  בוחרים לשמוט את הפתרון המוכר והידוע. בוחרים לא להקשיב לקולות בראש. לא לאמץ את הפתרון שהם מציעים. לא.

ושוהים עם מה שעולה.

ואז, ברגע אחד לא צפוי עולה התשובה , כמו המתינה לרגע לצוף ולשוט על גלי שדה הלב. וכשהיא מופיעה אתם תזהו אותה. גם אם לא במילים, בוודאי בתחושה. רחש חדש הומה במסדרונות הלב. אתם עשויים לגלות הרגשה משתנה, תחושה אחרת, רגשות חדשים.

לרוב תחוו את השינוי כהתרחבות באזור החזה, התרווחות בשדה הלב.

הפתרון שעל פי קולות הראש עד לפני רגע היה כה מסוכן עבורכם, שאיים לפרוץ את מבצר ההגנה שלכם מתגלה כפתרון שדווקא נעים איתו. הוא זה שמבטא את המימוש של הרצון האותנטי. קולו של הלב נשמע.

נוכחות

נשימה

להרפות את האחיזה בסיפור

נוכחות

נשימה

להסכים להתחכך בקרני האפשר

נוכחות

נשימה

לאפשר לעצמכם להתרווח בהתרחבות

בלי לבחור.

כעת, שימו לב, אינכם נדרשים מיד לפעולה. להיפך.
הימנעו מלבחור.

השתלבו בזרם ההתרחשויות כפי שקורה והעלו את תשומת הלב לכל השלבים האלה, תוך כדי חיים.

כל זה אינו תהליך שמוצע לישיבה בעיניים עצומות בחדר שקט עם נר דולק. אפשר, אבל זה לא הרעיון כאן.

מונחת כאן הזמנה לתרגל את כל זה, ממש ביום יום, דווקא במצבי קונפליקט, חיכוך ודילמות.

ככל שתאריכו את המשך של 'אי הבחירה' ותשלבו בזרימה עם מה שיש, בנוכחות, עדות, קליטה, והימנעות משיחה בראש – כך תגלו מהר יותר אינכם צריכים לבחור. הדילמה תפתור את עצמה. הקונפליקט יתמוסס אל היש.

הגעתם לנקודת האפס.
אינכם מכוונים.
אינכם בוחרים.
אינכם שולטים.
אינכם.

אתם ההוויה שאתם.

וכך מתוך ההוויה החדשה הזו שאתם, נוצר איפשור נדיר לאנרגיה לנוע בדרכה, כפי שהיא עושה תמיד כשלא מפריעים לה.

והיא, בתבונתה האינסופית, תציג בפניכם את ההשתקפות של ההשתנות שחלה בתוככם, בחוץ. בחיים עצמם. בעבודה, בבית, עם חברים, הורים, ילדים, בני זוג, שותפים – זה יקרה ברגעים הלא צפויים או מתוכננים.