ומה אם נסכים לכאוב את הכאב
זה כמעט בניגוד לטבע האדם 'להסכים לכאוב את הכאב'. כברירת מחדל אנחנו מבקשים להימנע ממנו ולשם כך, מפתחים משחר ילדותינו מנגנוני הצלה, בריחה, מניעה, הסתרה והגנה.
אלה, במועד פיתוחם אכן משרתים את המטרה 'להימנע מהכאב' אך עם הזמן, הופכים הם לשכבות של הפרדה בין העצמי האנושי לבין העצמי האמיתי ומובילים אותנו לבניית זהות כפולה, האחת היא זו המתנהלת מול הסובבים אותנו והאחרת היא החבויה בתוכנו פנימה, זו הסופגת עם השנים את השפעת הפער בין השתיים וחווה תסכול, מירמור, חוסר שביעות רצון וזעם.
איך אפשר לעבוד עם הכאב ובה בעת להקל על הכאב?
האם יתכן שככל שנסכים לחוש ולחוות את מנעד התחושות וההרגשות שפושטות בגוף שלנו, כך נצליח לקרב את עצמנו יותר ויותר אל העצמי האמיתי שלנו? נצמצם את הקוטביות בתוכנו? נצמצם עוד ויותר את הפער בין מי שאנחנו יודעים שאנחנו, לבין מה שהאחרים יודעים או רואים בנו?
האם יתכן כי עצם ההסכמה לעבוד עם הכאב ולכאוב אותו דווקא תקל על הכאב, תקטין את הסבל ותקדם אותנו אל קבלה עצמית ושלום עם כל חלקינו?
מהו כאב ומה משפיע על עוצמתו
כאב הוא הביטוי החישתי שיוצרת פעימה של אנרגיה. פיסי או רגשי, הוא עשוי לפעום בעוצמות חזקות (מאוד!). הוא עשוי להשתלט ולהצמית, הוא עשוי לשתק ולמוטט את ההכרה, הוא עשוי להיתפס כאיום על החיים. על אף היותו 'רק' פעימה של אנרגיה, הוא עשוי להיות כל אלה ביחד והתחושה, לעיתים, היא של קץ הזמנים.
כאב (פיסי או רגשי) הוא ביטוי של תנודה אנרגטית חזקה, הוא בעל גל, תדר ותנודה ואנחנו, בני האדם מעניקים לתנודה הזו ולתחושות שהיא מייצרת בנו משמעות, פרשנות, רגשות, תחושות. כך נבנית חוויה שיש בה (או אין בה) סבל.
מי שקובעת מה נרגיש ביחס אל הכאב, כמה חזק נחווה אותו ואם הוא יסב לנו סבל – זוהי התודעה שלנו.
כך גם לגבי כמה מהר הוא יעלם.
בתעלת כאב אינסופית
אני שילדתי ללא משכך כאבים, שהילכתי שנה על שני דורבנות בשתי כפות רגלים, שזכיתי לחוות במסע תודעתי ריכוז מזוקק של תדר כאב שנאסף מצירי זמן רבים – יודעת לומר שכאב עשוי בעוצמתו להידמות כפילוח סכין את הגוף או את הלב.
כשנכנסתי אל אותו מסע תודעתי לא ידעתי מה אפגוש. בחרתי בו מתוך כוונת לב לשחרר את עצמי מתבנית תודעתית-אנרגטית שזיהיתי שמשפיעה על אופי מערכות היחסים שנרקמות בחיי.
זיהיתי, שעל פני עשרות שנים, אני פוגשת שוב ושוב את אותו המצב, מכיוונים שונים ובגרסאות שונות. החוויה הרגשית שהתעוררה בכל פעם הייתה כשל פצע שנפתח. הלב דימם מדחייה ואכזבה והתעורר כאב רגשי שעורר בי תחושה שאני קורבן של הנסיבות.
תבנית אנרגטית תודעתית היא הקידוד הסמוי של אירועי וחוויות חיים שונות. יש דוגמאות אינסוף. מרביתן משותפות לצבירי נשמות עצומים כמו לדוגמה דלות וחוסר במשאבים פיננסיים, דחייה חברתית, תלות באחר, התעללות פיזית בין הורים לילדים, חוסר שייכות / זרות ועוד.
בי צרובה הייתה תבנית אנרגטית שקודדה חוויה שבמערכות יחסים, מוותרים עלי לטובת מישהי/מישהו אחר. שלא בוחרים בי אלא במישהי/מישהו אחר. התחושה שנילוותה לזה בכל פעם היתה כאב.
איך מפסיקים את השכפול המייסר של תבנית אנרגטית תודעתית?
במסעות אסטרליים מרחפת הנשמה (התודעה) בצירי זמן שונים וביקומים מקבילים ומתעוררת אל אירועים וחוויות, שנשמרו כקפסולות זמן ב'תאי הזיכרון הנשמתיים' ואשר ממשיכים להופיע ולהשפיע על יחידת החיים הנוכחית. באותו המסע יצאתי אל מסע מחוץ לגבולות הגוף והתודעה הארציים שלי.
מעולם, עד אותו מסע, לא עלה בדעתי שהחוויה הזו שחוזרת על עצמה בחיים האלה שלי, היא בעצם חוויה שאני חווה על עצמי שוב ושוב על פני צירי זמן רבים ויחידות חיים שונות. בהינתן תודעה צרה לגבולותיה, ראיתי רק את עולמי הצר ואת ההישנות הפוצעת של המצב הזה, שחזר על עצמה ביחידת החיים הזו, והסב לי כאב לב שחזר על עצמו.
שם, באותו מסע, נשאבתי למרחב שבו רטטה רק האנרגיה של הכאב הזה. הכאב שמוותרים עלי, שלא בוחרים בי. לא רק מהחיים האלה, מכל צירי הזמן וכל יחידות החיים. ולא רק את שלי, אלא של כל מי שחווה אי פעם את כאב הוויתור עליו, את אי הבחירה בו.
טבעתי בתעלה אינסופית של כאב. כל שהיה שם היה רק כאב. זעקתי ונאנקתי והתפתלתי מכאב שהיה מעבר לתפיסת ההכרה שלי.
הייתי אחת עם הכאב, חווייתי אותו דרך כל נים ותא. הסכמתי לו. קיבלתי אותו. הייתי הכאב עצמו ו.. זה כאב.
הרגשתי מפורקת לחלקיקים של כאב. כששבתי אל חושיי מצאתי אותי עטופה על ידי שישה אנשים שנתלשו מהמסע הפרטי שלהם ונקראו מתוכם להגיע אל מקור הכאב שזעק דרכי ולעטוף אותי, להגן עלי, לשמור עלי. אחרים שיתפו שהרגישו כי נאקות וזעקות הכאב שלי היו אלה שהם לא העזו לבטא מתוכם.
לכאוב את הכאב-כואב
כאב יש לו עוצמות שאפשר או אי אפשר לשאת – בתלות התודעה והתגובה אליו. נסכים לנוכחותו, נסכים לחוות אותו, הוא יהיה 'רק' כאב שנחוש בגוף. נתנגד לקיומו, נפחד מעוצמתו, הוא יהפוך לסבל (מוזן ממחשבות ורגשות).
באותם הרגעים לא הייתי עסוקה בסבל. הייתי שם מתוך בחירה ולא מתוך קורבנות לנסיבות. הכאב הופיע והציג עצמו בלי הכנה מוקדמת. נשאבתי אל תעלה הכאב. בדיעבד יכולתי להתנגד לכאב. בפועל קיבלתי את הכאב. הסכמתי לנוכחותו. בחרתי (בלי להיות מודעת לכך בהכרה הערה) לחוות את כל עוצמת הכאב של התבנית האנרגטית-תודעתית הזו, לא רק שלי אלא גם את זו שנמצאת באנרגיה הקיבוצית.
אתם עשויים לתהות: איך לא פחדת? ובכן,
אחד מכישרונותיו הגדולים ביותר של הכאב הוא לעורר את הפחד. אחד מכשרונותיו הגדולים ביותר של הפחד הוא להתרבות, להפוך מיחיד לרבים. אלא שהפחד – הוא מזון לכאב. מתקיימת ביניהם חברות עמוקה ואמיצה.
לא אחת אנחנו מבקשים להימנע מכאב בשל הפחד להרגיש כאב. אנחנו מבקשים להשתחרר מהכאב בשל מהפחד להתמוטט, אנחנו מבקשים שהכאב יעבור בשל הפחד שנאבד את החיים. אלא שבתוכי מבוססות ידיעות יסוד אודות אנרגיה ותודעה. בינן:
כל סוג אנרגיה שנגלה כלפיה התנגדות, תתעצם בנוכחותה.
ההתנגדות יוצרת חיכוך שמעורר מתוכו מנה נוספת של כאב.
ומה אם הכאב והפחד הם 'רק' גלי אנרגיה שאפשר להתמיר ובכך להשתחרר מנוכחותם ?
המזור לכאב, התרופה לפחד
כאשר הפחד נשלח לפינה עמוקה בגוף או בנפש, מודחק, נטוש או דחוי – הוא מצטבר, מתעבה, גדל ומקבל ביטוי בגוף בצורה של מופעים פיסיים דיס הרמוניים, מקבל ביטוי בנפש בצורה של קרומי פרדה ומידור.
ומה אם נסכים לכאוב את הכאב, ומה אם נסכים להרגיש את הפחד, מבלי לפרש, מבלי להזין במחשבה, מבלי לפחד מהכאב, מבלי לפחד מהפחד ?
הכאב ואף הסבל מעניקים לנו מימד של עומק לכל חוויה. כשמסכימים לחוות אותם מבלי להתנגד לקיומם, לא זאת בלבד שהם מעניקים לנו רבדים חדשים של לימוד, מייצרים הבנות ותובנות, הם גם בבחינת מקפצה להתפתחות והתעלות.
כשמסכימים לקבל את הכאב, לחוות אותו כפי שהוא, אותן תבניות אנרגטיות רוטטות, גליהן מתפזרים במרחב ובהתאם לאורך הגל, לתדירות, ולעוצמה נחווה ונרגיש. ו..כן, זה יכאב.. זה כואב אבל בסוף זה מתפוגג – כדרכו של גל, ואנו נעבור איחוי וריפוי של פצעי עבר.
שם, מתחת לכאב, מתחת לפחד – מתרחש הריפוי. נמצאת הדממה.
אין כאב
אין פחד
יש מרחב שלם של אפשרויות – ניטרליות.
איך לעבוד עם הכאב ולהקל על הסבל
ראשית, הסכימו לנוכחותו. הסכימו במודע לאפשר לכאב לרטוט. קבלו במודע את קיומו.
בעצם הגישה הזו, תחוו אותו אחרת.
אמצו עמדה של 'משקיפים', הימנעו מהתערבבות או ניסיון לשלוט בתנועתו או בעוצמתו. השקיפו עליו מהצד.
נישמו נשימות עמוקות אל המקום שבו פועם הכאב, ואם תזדקקו להקלה, דמיינו שאתם אוספים את חלקיקי הכאב לצורה של גל, א וקרן אור, והכניסו אותם אל האוויר שיוצא החוצה, כמו אתם נושפים את האנרגיה הזו מתוככם.
אפשר ומותר להקל על תנועת האנרגיה, על עוצמתה, על מאפייניה באמצעות התמרה אנרגטית. אפשר להשתמש בהו'אופונופונו כדי להקל על החוויה בה ברגע, לקרון אהבה עצמית, חמלה עצמית וגם הודיה לעצמי – על המודעות, הנוכחות וההסכמה לאפשר לכל שיש לנכוח ברגע הזה – מבלי להזין את התדרים בתדרים כהים אחרים.
הימנעו מלהזדהות עם הכאב, הימנעו מלפרש, לנתח, לחפש סיבות, לנסות להבין. כל הפעילות המנטלית הזו מייצרת מחול שדים של דאגות המעוררות פחדים- ואלה בעצמן צורות של אנרגיה המעצימות את הכאב. במקום זה מקדו את תשומת הלב בנשימה אל המקום בו נחווה הכאב. שאיפה עמוקה, נשיפה איטית, ארוכה וממושכת יותר ויותר.
פחות, אבל עוד כואב
להסכים לכאוב את הכאב אמנם כרוך באומץ אבל גם מקצר את משך הכאב.
יותר מזה, ההסכמה לכאוב מאפשרת לנו לחוות את עצמנו במלואינו מבלי לפרז ולמדר חלקים והיבטים בתוכנו. זוהי דרך שמובילה להרמוניה בין החלקים והקולות השונים שבתוכנו.
ההסכמה לחוות את הכאב מובילה להשלת שכבות של קרומים תודעתיים שגידרו את שדה הלב ואולי עזרו על פני השנים לפתח 'עור של פיל' על מנת לא להיפגע אך בה בעת, מסכו והקהו את היכולת לחוש, להרגיש, לקלוט את האנרגיה שלנו, לבחור על פי מה שמדויק לנו, ומעל הכול, לחיות חיים מתוך קבלה עצמית והשלמה מלאה עם מי שאנחנו כפי שאנחנו.
לזה קוראים אהבה עצמית.
באהבה עצמית אין צורך בכאב. הוא פשוט לא נדרש יותר. ואם הוא מופיע – הוא רק צורת של אנרגיה. ואם הוא רק צורה של אנרגיה וכל שיש זו האנרגיה הפרטית שלך, זוהי הזדמנות יקרת ערך לפתח איתה מערכת יחסים מכילה ומקבלת ולשאול אותה: מה המסר שלך עבורי?
אתם עשויים לגלות שהיא תכוון אתכם בדיוק אל הפעולה, הצעד או הבחירה המדויקת לכם לרגע הזה.
