מעבר לקצה העולם יש מרחב שבו ריקנות וחומר חופפים היטב,
שבו עבר ועתיד יוצרים לולאה מתמשכת, אינסופית,
ומרחפים סביב,
סימנים שאיש לא קרא מעולם,
אקורדים שאף אחד לא שמע מעולם". -
ריקנות ואיך מבריא להתמודד איתה?
מידי שבועות אחדים, באופן קבוע, אני עובדת עם קבוצת התפתחות אל תוך הלילה ועד לשעות צהרי שישי.
בתום מעל 36 שעות שכאלה – בהן אני עם שעות שינה ספורות – אם לא הכנתי את המוסף קודם לתהליך, אני במצב שבו המוח שלי סגור. הרצון שלי כבוי. המערכת לקראת קריסה על המיטה 🙂
יחד עם זאת, בה בעת, אני בהתרוממות רוח שאין מילים לתארה.
אני זוכה להרגיש מלאות מופלאה שמקורה בסיפוק עצום על התהליכים ועל המשמעותיות שבהם עבור המשתתפים.
מהסיבה הזו, אני אפילו מברכת את העייפות הזו ויודעת שכמה שעות שינה מאזנות אותי בחזרה והכל טוב.
חודש חודשיים אחורנית, פתאום התחלתי לחוות בסוף המפגש חוויה חדשה שלא הכרתי קודם.
חוויה אחרת מעבר לתשישות הפיזיולוגית, למליאות ולהתרוממות הרוח.
היא התחילה להתעורר ברגע בו הדלת נסגרה אחרי אחרון המשתתפים ונותרתי בבית עם עצמי.
הרגע הזה היה כמו הרגע שבו סיכה דוקרת בלון ובבת אחת כל האוויר יוצא ממנו.
הרגשתי בדיוק אותו הדבר, כאילו נשאב ממני כל התוך, בשבריר שנייה נפער בתוכי חלל ותחושה של ריקנות היתה מטפסת משיפולי הבטן התחתונה ומתבססת בחזה.
הריק הזה כמו שאב אותו אל תוכו והפיל אותי על הספה. הוסיפו לזה את העייפות הפיזית האובייקטיבית ותקבלו קוקטייל של אי-תנועה, אפס מוטיבציה להזיז אפילו כוס משלל הכוסות שנותרו מפוזרות במרחב, ותחושה שאיזשהו כוח בלתי נראה מבפנים מנסה למשוך אותי מטה אל תוכו.
ריקנות היא סוג מאוד ספציפי של תחושה.
זו התחושה שאנחנו פוגשים כשאנחנו מסתכלים על חלל.
ומה שקורה ברגעים האלה שמתעורר פחד – שלרוב אנחנו לא מזהים בכלל את קיומו.
החלל הזה הוא הדבר שאנחנו הכי מפחדים ממנו כי בתפישה המודעת או הלא מודעת שלנו, המשמעות שאנחנו נותנים לו באוטומט זה שאנחנו לגמרי מבודדים. והבידוד הזה נוגד את הכמיהה הנצחית לשייכות.
מה שמעניין בכל הדינמיקה הזו, זה לא שהריק הוא שמייצר את תחושת הבידוד, אלא הפחד הוא שמייצר את הבידוד. הפחד מלהיות מבודדים גורם לנו להיות מבודדים. להרגיש בודדים.
לקח לי זמן לתת לתחושה הכהה הזו שם: בדידות.
כל המילים שאמרתי לעצמי במטרה למלא את החלל הזה בתמונות מהחוויות העוצמתיות שהתרחשו ב-36 השעות שהרגע הסתיימו – לא שינו דבר.
ראיתי שכל ניסיון שלי למלא את החלל הזה בתוכן ולחזור לתחושת המלאות לא שינה את התחושה.
הריק הוא סוג מאוד ספציפי של פחד.
פחד הוא מקור ההזנה של כל טראומה. קטנה כגדולה.
בכל פעם שהיבט טראומטי שלנו מתעורר ומנהל את ההצגה, הוא מאתגר את היכולת שלנו ליצור ממקום של אהבה בתוכנו.
הוא דורש איזשהו גמול חסר תוחלת בין אם זה בצורת הישגים חומריים (בגדים, נכסים, כסף) ובין אם זה בצורת הישגים רוחניים או רגשיים (סיפוק מיני, ערך עצמי, הגשמה עצמית, להרגיש אהובה או נאהבת).
ההיבט של הריק תמיד מבקש להשתוות למשהו אחר.
למישהו שיש לו יותר והוא רוצה את אותו 'היותר' הזה.
הריקנות תמיד מרגישה כאילו אף פעם לא מספיק.
כשהגמול הזה לא מסופק (זה המקום שבו נתקע האגו), החלק הזה שבנו, נוקם בעצמו, מאשים משהו, מאשים הכל ורק לא אוזר אומץ להסתכל על עצמו.
הריקנות, חוסר התוחלת, נולדים מתוך אי נוכחות ברגע, מתוך אי התמודדות עם מה שיש כאן, ומניסיון ליצור כמה פתרונות אולטימטיביים לפייס את האגו שלנו, שמרגיש מאויים מחוסר משמעותיות, מאי שייכות, מנפרדות.
השינוי מתחיל כשמבינים שכל העולם שלנו הוא חלל.
למרחב הזה יש אפשרות להיות ולא סתם להיות, אלא להיות כל דבר.
אפשר לתפוס את זה כריקנות ואפשר לתפוס את זה שהחלל הוא האפשרות של כל דבר להתקיים.
ומכיוון שיש בו את האפשרות הזו לכל דבר, יש בו גם הכל.
כך בדיוק בתוכנו.
ברגע הזה שנדמה שנפער בור ויש חלל, אם נתייחס אליו (אל החלל) כאל קיום של כלום ושוב דבר, כאל מרחב שמבודד אותנו ומותיר אותנו בבדידות – כך נחווה אותו. אך, כשמבינים שגם עם קיומו, אנחנו מלאים (כי יש בו גם הכל) נוכל להעיר את החמלה בלב.
הריקנות היא חלק מאיתנו; היא חיה בכולנו. היא לא שמורה לאנשים מסויימים, היא חלק מעיצוב המציאות עצמה. בדיוק כמו שיש אור וחושך, יש מלא וריק. ויש לריקות הזו, לריקנות הזו – נוכחות.
היא משפיעה עלינו במקומות שבהם אנחנו מרגישים לא בטוחים ו/או במקומות שבהם אנחנו שופטים (את עצמנו או אחרים).
הרגע בו אנחנו שופטים (חלקים בתוכנו או אנשים אחרים) הוא הרגע שבו אנחנו מתחילים להרגיש תחושת חוסר חיבור. זהו הרגע שבו אנחנו מתחילים להרגיש את הכאב שבבידוד.
הדרך הבריאה והמבריאה להתמודד עם ריקנות היא להכניס לתמונה חמלה עצמית
קודם כל להסכים לקבל את עצם קיומה של הריקנות בלי רצון לשנות אותה למשהו. זה אומר לא לברוח מהתחושה אלא לקבל את זה שיש בך כרגע את התחושה הזו ולאמץ את החלק הזה בך, כחלק מהשלמות שלך.
כאן אפשר לשלב הו'אופונופונו ולאמץ את ההיבט הזה, היבט הריקנות, של עצמך. להשכין שלום עם החלק הנוכח הזה שבך.
למה לאמץ? פשוט. כי אם נתמיד בלנסות למנוע את קיומה של תחושת הריקנות נמצא את עצמנו במרדף אחרי להשיג עוד משהו, לקנות עוד משהו, לאכול עוד משהו, לחוות עוד משהו. מרדף מתמיד ובלתי פוסק למלא את החלל כדי שלא יהיה חלל. אלא שחלל תמיד יש. הוא קיים.
אם חלק כלשהו קיים בתוכנו, והוא משהו שאנחנו נאבקים בו, נמנעים ממנו, לא משנה מה ננסה, בסוף הוא ינצח. כי הוא פשוט קיים. נקודה. ככל שנתרגל לקבל את קיומו, כך הוא ישלוט בנו פחות.
החזרה למלאות מתחילה באומץ לקבל שגם הריקנות היא חלק מהמלאות שאני.
מה שבאמת חשוב זה לא איך למלא את הריקנות, אלא לקחת בעלות על העצמי. להניח את התירוצים. להימנע מלספר סיפורים. בוודאי שלא להאשים מצבים או אנשים. לחיות מתוך אחריות שמה שיש בי, הוא חלק ממני, והוא מוכל בי ואני מכיל אותו. ולהסכים לחוות אותו.
מתוך הריק הזה עולה השראה, יצירה, בריאה.
במפגש האחרון פגשתי את הקבוצה מחוץ לבית שלי, במרחק שעה וחצי נסיעה בשעת הפקקים של שישי בצהריים. מרגע הפרידה מהמשתתפים ועד שהגעתי בחזרה לביתי עברו שעות אחדות. כשהגעתי הביתה ופרקתי ציוד, קלטתי שאותה תחושה איננה. משהו השתנה.
לא היה את הרגע של סגירת הדלת מאחורי אחרון המשתתפים כי אם ישיבה בגינה עם הצוות לשיחת אינטגרציה.
לאחר מכן היה מעבר מביחד ללבד.
ולא הופיעה הריקנות כי הייתי בנוכחות והופיעה הכרה שלי בנוכחות שלי בתוך עצמי, על שלל גווני הרגשות והעוצמות שלהן בי.
בדרך הביתה, חשבתי עליה על הריקנות וגיליתי שלא עולה לי פחד או חשש ממנה.
שרתי את הדרך, הגעתי הביתה, חייכתי אל המרחב הריק מאנשים, זרקתי הכל על הרצפה והלכתי לישון.
רק כי זה מה שהיה הכי נחוץ לי ברגע ההוא.
ומתמסרים בקלות לריקנות משחררת,
אנו יכולים להיות מוצפים באופן מיידי
על ידי כוח גואה יצירתי והבזק של הארה,
המגרשים את רוחות הרוח העכורות המטשטשות את מוחנו.
חיפוש אחר הרגע האמיתי / אריק פברנג'י
