בלוג

הלב שלי לא היה פתוח תמיד.

ישנם אלפי אנשים שמכירים אותי מחוספסת, נוקשה, מרחיקה, מסתגרת. המחירים ששילמתי היו שונים וברוב הפעמים מאוד לא נעימים, גם לי וגם לאחרים. סליחה. אני מצטערת. אז לא ראיתי אותם – את המחירים –  וגם לא ידעתי להגיד שהם מחירים.

גדלנו בתרבות שחינכה אותנו שהמיינד הוא השליט הבלתי מעורער. הוא יודע. הוא חכם. הוא הגיוני. על פיו יישק דבר. לשכל ולרציונל היה הרייטינג הגבוה ביותר. הם הנחו אותנו – על סמך המידע שמאוחסן במודע ובלא מודע – איך כדאי לנו 'להיות' על מנת שנהיה אהובים, שייכים, מבוקשים, מצליחים.

בתרבות של הישגיות, השוואתיות ושיפוטיות (שמגיעים מהמיינד) יצרנו בדרכנו המתוחכמת דפוסי התנהגות עוקפי תחושות והרגשות, על מנת לבסס את מקומנו בחברה, במקומות העבודה, במערכות יחסים.

כשהמיינד הוא השליט הבלתי מעורער, לתחושות ולהרגשות יש משקל קטן מאוד במערכת קבלת ההחלטות.

התוצאה היא: החלטות (לעיתים, מעצבות חיים) שהן ביסודן מוטות שכן הן נסמכות על מערכת אמונות ותפיסות המבוססת על אמונות ותפיסות של מבני החברות ומערכי החינוך בהם צמחנו (משפחה, שכונה, בית ספר, צבא, אוניברסיטה, חברה מקומית). 

כשבוחרים, מקבלים החלטות ופועלים בתוך גבולות תודעה מסוימים עם תבניות חשיבה, התנהגות ותגובה מסוימות, על פי רוב מתקשים מאוד לראות 'איך אפשר אחרת', לעתים אפילו עד לאמונה מוחלטת שאין אחרת ו'ככה זה'.  

ההשפעה המצטברת של דרך חיים כזו מתבטאת באופנים רבים. בין היתר: במיגון הלב מפני פגיעות חוזרות ונשנות, בהתקשחות ובהימנעות מאמת, במיסוך הרצונות האותנטיים, בהשתעבדות לריצוי אחרים או לחילופין בהתמרדויות מטלטלות חיים, בהתרחקות מהאמת ובבחירה בדרך חיים שאין בה הלימה בין האמת הפנימית לבין הביטוי החיצוני שלה.

בניסיון להכליל את מגוון ההשפעות הקיימות, אומר בזהירות: שהביטוי המשמעותי ביותר של חיים תחת שלטון המיינד בכפיפה אחת עם 'לב לא פתוח', הוא, חוויית חיים בה יש כל העת פער עצום בין 'מה שאני יודע בתוכי שאני יכול לממש או ראוי שיהיה לי', לבין מה שיש. בחוויית חיים כזו ההרגשות השכיחות הן הרגשות של החמצה, פספוס, תסכול, אי הצלחה, ייאוש, זעם – מאבק בלתי פוסק בחיים.

מאבק פנימי תמיד ישתקף כמאבקים חיצוניים: בפרנסה, במערכות יחסים, במימוש והגשמה, וכמובן גם בבריאות הגוף.